סיפורי חסידים בין שתי ערים
5 06 2009היום נסעתי להיפרד מהעבודה שלי בליפתא אחרי שלוש שנים טובות שם, עליהן עוד יסופר. בנסיעה מחיפה לירושלים, אחת מני עשרות בחצי השנה האחרונה, שלא כהרגלי נסעתי באוטובוס ישיר חיפה-ירושלים.
אני אוהב את אווירת הנסיעה ברכבת – מעין התרגשות של חו“ל, תחושה דמויית אירופה הקלאסית.
אמנם הרכבות של רכבת ישראל לוקות בחסרים רבים, אבל אלה מתגמדים לעומת הצפיפות והאי-נעימות הכרוכים בשירות של אגד – מתורים ארוכים לבדיקות בטחוניות, דרך יציאות אוטובוסים לפני הזמן (קרה לי, מרגיז!), וכלה במבצעים שאינם מפורסמים, ועוד ועוד. מונופול או לא?
בדרך חזרה פספסתי את האוטובוס באשמת הצצה בדוכני הספרים (2 ספרים בשקל, מבצעים הנושאים שם מעין-זה עלולים להוציא גם אדם סבלן כמוני משלוותו) וקניית קפה. שייסע. עליתי על קו 480 לרכבת ארלוזורוב, שם קרה לי מקרה מעניין:
הייתי בין עשרת הנוסעים האחרונים שעלו על האוטובוס, שלמרות שעת השיא לא התמלא עד תומו – נשארו מספר מושבים פנויים, ליד אנשים. בכל זאת, חוק האוטובוס (ע”ש הונד)…
בעודי עולה במדרגות אל תוך המכונה הגדולה המברכת אותי בברכת “ברוך הבא“, עיני נחה על זוג גברים חרדים בשנות החמישים-שישים לחייהם, המשוטטים באי-נוחות באוטובוס אנה ואנה, בחפשם מקום להעביר בו את הנסיעה בישיבה. עליתי ושילמתי כמקובל, והנה זה פלא – הזוג (אני מוכרח להפסיק לקרוא להם כך!) מבקש מהנהג לרדת בדלת האחורית, במה שנראה כמו השלמה על שתים-עשרה הדקות שיאבדו להם בשל כך.
החלפתי איתם מבט, איתו ואז איתו, ואז הבנתי, את מה שכנראה שאר דיירי האוטובוס הזמניים לא הבינו: המקומות שמצאו באוטובוס לא היו לרוחם. רבים מהם היו ליד אישה, ובמבט מרופרף ספרתי רק מושב אחד פנוי ליד גבר.
אני איש שמאל, מי שהגיע עד כאן הבין את זה. פלורליזם והזדהות עם החלש משתייכים באופן גס להשקפת עולם שמאלית בעיקרה, ולכן מבלי לחשוב - מיד פניתי לאישה הקרובה, וביקשתי ממנה בנימוס - אולי תסכים לעבור לשבת במקום אחר כי אין מקום ישיבה לשני החברים לובשי השחורות. היא מצידה, בנימוס מופלא, ענתה בשלילה – “הם יכולים לשבת לא אחד ליד השני“. מיותר לציין שהיא עטתה משקפי שמש ואזניה באוזן אחת?
נכון. עכשיו הסתכלתי וראיתי שיש עוד מקום ליד גבר, כלומר הם יכלו לשבת לא זה לצד זה. אבל מישהי כבר הציעה את עצמה לצורך העניין, ההחלפה בוצעה והעניין סודר.
אז למה הם רצו לרדת?
- תשובה אפשרית: יצא פסק הלכה חדש, שאסור לגבר לשבת גם ליד גבר חילוני אחר, כי אולי זו אישה שעברה ניתוח לשינוי מין. אולי היא לסבית בנידה?
- או חוק אחר: אם יושבים באוטובוס, ולא קוראים תהילים, אז זה רק בתנאי שיושבים בחברותא ומדברים על ענייני דקודשא
- או: הם רצו לרדת ולחכות לחבר שלישי שלהם, ונשארו על האוטובוס רק כדי לא להלבין את פניי ואת פני האישה שהציעה להם לשבת
- או: סתם רצו לשבת ביחד ולקשקש. אולי לא נפגשו מזמן כי אחד היה במילואים? במחנה שלום בברלין? בבית הספר לקוסמים חרדים? סדנת קומיקס לתלמוד בבלי?
לסיכום, אני לא ממש מכיר את עולמם של החרדים. אבל אבא שלי מכיר – אבא, יש לך רעיון?
* * *
מכל מקום, אני מבין אותם. ספסל לעצמך ולשכמותך זה ממש נחמד ושקט. אדם יושב לבד בספסלו ונוסע מוגן מהעולם. ישב ליד אדם זר - הרי מוגזם יהיה זה לחטט באף, להקליד דברים אישיים במקלדת המחשב (פוסט (תרגום לעברית?) זה הוא ראיה שלא כך היא), אי אפשר להתחבק עם זר, ובוודאי שלא להיניק תינוק.
(זו התמונה שמופיעה לי על המרקע של המכשיר הנייד כשאהובתי מתקשרת – מניקה את בני, חצ‘פורי, באוטובוס היורד לאילת).
ועל הרקע הזה עולה בידי גם לגייס את הסובלנות הדרושה לי בכדי להבין את האישה שסירבה להתחלף במקומות: לא בקלות מוותר אדם על שעה תמימה שבה הוא יושב פרוש מן העולם, ועובר לשבת ליד חברו הלא מוכר. לא בקלות כלל. ומאותו טעם בדיוק אנשים אין אדם מבקש מחברו (יותר נכון מלא-חברו) שיואיל לעבור לשבת בספסל הנגדי. עצם הפנייה היא חדירה למרחב, קל וחומר הבקשה לוותר על ההטבה המיוחלת, ובוודאי לא נעימה המחשבה על סירוב לבקשה, הרי זה מצב של אי נעימות גדולה…
המשל על קבלת האחר מול מצוקתו הלא מובנת, על שנאת זרים מול אהבה קירבה והנקה, ועל היחשפות מול הסתגרות מהעולם – חסר כאן. השלימו אותו בעצמכם 
הנה תמונה שעיצבנה אותי ברכבת. אין גבול לציניות:
וכדי שלא יהיו רק דברים שמעצבנים אותי, הנה שתיים ששיעשעו אותי:
לא מזמן, ברכבת, נגמרה הסוללה שבמכשיר הטלפון הנייד שלי, ויצא לי לבקש שיחה קצרה בטלפון משני חיילים. שניהם סירבו, למרות שלבשתי בגדים מהוגנים, לא אמרתי “אחי“, לא ציינתי שנגמר לי ה“טוקמן“, או ש“אין לי כאן שיחות יוצאות“, ולא נראיתי מחוסר-בית. פשוט סירבו. השלישי, שנראה דווקא הפחות מסודר מביניהם ונמוך מהם בכמה דרגות, הסכים.
והנמשל?
עם כל הכבוד לפלורליזם, הזדהות עם החלש זה לא. אם כבר הזדהות עם החזק שמנסה להשליט את תפיסת עולמו בעוד מקום ולהרחיק את האחרים מהמקום הזה. בירושלים, לשם נסעת, יש יותר ויותר אוטובוסים עם הפרדה מינית. אנשים חלשים לא משיגים הישגים כאלה בקלות.
במקום לנסות לשנות סדרי עולם, זוג החרדים יכל לנסות להסתגל לסביבה אליה הגיע, ואולי מהמיקרו אפשר יהיה להכליל על המקרו ולקוות שעוד זוגות שכמותם ילמדו להסתגל, ייפתחו את העיניים ויבינו שאין סביבם אנשים “לא בסדר” איתם הם צריכים להתמודד. יש סביבם אנשים, נקודה.
מאוד אהבתי את הנכונות שלך לסייע בידם למצוא מקום באוטובוס (כמה סמלי). מידותיו של אדם נמדדות בכמה רחב ליבו להכיל את מורכבותו של העולם הזה. אינני יודע מה פשר היציאה שלהם מהאוטובוס אבל אברר זאת עם אנשים חרדים שאני מקורב להם. זכור לי בחור חרדי שפגשתי שטען שנסיעה באוטובוס “חילוני” ממלא אותו חרדה וחוסר שקט. “החברה הישראלית”, קרי הלא חרדים ולא ערבים , מתקשה לראות בחרדים קבוצה מודרת ומעדיפה לכנותה קבוצה “פורשת” ו”מתמדרת”. בכול אופן בסיפור שלך יש אישה אחת שנאותה לנוע ולעשות מקום ב”אוטובוס”. מסתבר שתמיד יש “אחת”. חסידי עולם מתרבים עם השנים. סיפורי התנגדות לדיכוי ואי צדק. איזה מזל שתמיד יש “אחת”.
אבא שלך.
לא ברור מה פשר ההפתעה מכך ש”דווקא” החייל הפחות “בכיר” והפחות מסודר הסכים לעזור לך, הגיוני ביותר ש”בכירותם” של האחרים גרמה להם להיות נפוחים ואטומים יותר (כמו ברוב המקרים של בכירים בצבא כלשהו)
לא יודע…
יש משהו בעניין הזה של חרדים עם פחד מנשים שקשה לי להיות סובלני אליו. אמנם זה נעשה במין פאסיב אגרסיב כזה, אפילו בלי שום מטרה שמישהו ישים לב שהם “נאלצו” לרדת מהאוטובוס (אני רק אשב לי פה בחושך… אני רק ארד מהאוטובוס ואחכה…), אבל זה מקומם אותי.
פעם ברכבת כמה חבר’ה חרדים ביקשו מנשים שיעברו קרון כי הם עושים תפילה, ובאותו זמן הזמינו אותי להשלים מניין. לא רוצה להיות סובלני לחוסר לחוסר סובלנות. אז נכון, במקרה הזה לא היה “דיכוי” נשים מוצהר, אבל הוא בהחלט מהדהד שם.
אני מכבד את הרעיון שמחשבות על משיכה גופנית יכולות להפריע ל”רוחניות” שלהם. אבל הפתרון הוא מזעזע. במקום להתמודד עם המחשבות והרגשות, ללמוד לחיות איתם/לשלוט בהם/לתעל אותם - יש הימנעות ענקית, וכמעט כולה על חשבון הנשים. הן צריכות להיות מכוסות, הן צריכות להיות הרחק למעלה או בצד בזמן תפילה, אסור להן לשיר ועוד כלמני, וכל זה כדי שחס וחלילה הגבר המסכן, לא יאלץ להתמודד עם התחושות הטבעיות שלו. ופה הסובלנות שלי מתחילה להתערער, כשזה מתחיל להיות על חשבון אחרים(ות).
אני מניח שאם הם היו מבקשים ממני לעבור מקום בשביל הסידור הזה, הייתי מסכים. אבל אני לא חושב שהייתי מתחיל לנסות לנצח על הסיפור הזה בעצמי.
לגבי התמונות…
תשמע, עבדו עליך, נתנו לך חתול במקום צ’יפס.
ולגבי הדוד עם הלפטופ, אני לא מכיר את הדגם הזה. נראה קצת מיושן אבל. למרות שהדסקטופ מגניב, ממש נראה כמו תיקיית מסמכים.
אני נותן עוד כמה ימים למישהו להרים את הכפפה בעניין התגובות לפוסט הזה.
יש לי לא מעט דברים להגנת עמדתי כאן.
אמנם עברו יותר מיומיים, אבל בכל זאת אולי לכמה מכם יהיה מייל בתיבה שלכם שאומר שמישהו הגיב לתגובה שלכם.
רועי - אני חושב שאני לא מבין. מדבריך עולה שהחרדים הם האוכלוסיה החזקה במדינת ישראל? כלומר שהחילונים הם החלשים? אם זה מה שאתה טוען, הרי שההוכחה עליך. מדובר במיעוט, אמנם בעל השפעה מסויימת, אך עדיין מיעוט. אני מכיר חלק מהטענות “לא משרתים, לא משלמים, עוד יהיו רוב, עניים אבל מהווים כח קניה גדול בגלל אחדותם”. זה מיהול של אמיתות וחצאי-אמיתות, עם פרנויה יהודית-ישראלית טיפוסית שמושלכת לא אחת גם על ערבים.
אגב, חרדים לא מסתגלים לסביבתם די כמו שאתה לא היית מסתגל לסביבתך אם היית חי במקום שבו אוכלים חרקים חיים, לא מסתכלים בעיניים כשמדברים, או לחילופין בחברה שמקובל להכות את ילדיך, לבצע נקמת דם, או לבצע ברית מילה לנשים. אני לא מבקש הסתגלות כי אני מבין שחלק מהדברים שאני עושה אינם מקובלים עליהם מבחינה דתית ומוסרית. זו המשמעות האמיתית בעיניי של קבלת האחר, וכמובן גם לזה יש גבולות.
אבא - תודה על החיזוק. אולי רועי שמע אותך והשתכנע…
אורח - אולי אתה צודק. אני מקווה שלא אתקלקל בקורס קציני רפואה
רונן - אני מקווה שאתה לא נעלב, אבל מה שהגבתי לרועי רלוונטי גם לגביך. אני באמת חושב שהמשמעות של קבלה היא לפעמים מאמץ אקטיבי לבוא לקראת האדם שמולך, אפילו מול אדם שלא יעשה את המאמץ הזה לכיוונך. אני מסכים איתך שהגטו המבוצר שבנתה סביבה החברה החרדית הוא מוגזם, אני חושב שלחברה החרדית יש הרבה חשבון נפש לעשות, ואני חושב שחלק מזה זו גם תגובה מתגוננת אל מול השואה והמעבר ממזרח אירופה, שם דרוש צעד אדיר כדי להשתלב בחברה האזרחית, לישראל - בה השפה והתרבות קרובות הרבה יותר. יש בישראל כבר כמה ארגונים ועמותות שמסייעות לחרדים ולדתיים לצאת לשאלה, יש מסלול נח”ל חרדי, יש חינוך ממלכתי-דתי שמחייב סל בסיסי של חינוך כללי רחב אופקים. (אני מניח שהם רואים בזה מיסיונריות בדיוק כמו שאנחנו רואים במחזירים בתשובה). היהדות האורתודוכסית היא זרם של אקסטרים - לכל דבר בחיים יש סט כללים כתוב ומפורש ומבואר, עם יוצאי-דופן, ולכל יוצא דופן יש תתי יוצאי דופן וגו’. אני לא חושב שהחברה צריכה לסבול מזה, אבל אני חושב שאם נשיא אמריקה מוריד נעליים ונותן דרשה במסגד אז אנחנו יכולים לעזור קצת באוטובוס שכולם יוכלו לנסוע בנוחות. מי יודע - אולי אחד מאיתנו יקבל על זה פרס נובל לשלום.