שאלות של אב צעיר

שלשום הלכה לעולמה אחת מהדמויות החשובות של ילדותי.
היא שרה לי שירי ערש גם כשלא ידעתי שזו היא.

למי שתוהה, המילים מתחילות ב-

Duerme, duerme, negrito
Que tu mama está en el campo, negrito

נומה, נומה, בני השחום
נום, כי אמך עוד בשדה…

ונגמרות ב-

Trabajando duramente, (Trabajando sí)
Trabajando y va de luto, (Trabajando sí)
Trabajando y no le pagan, (Trabajando sí)
Trabajando y va tosiendo, (Trabajando sí)

עובדת קשה, עובדת אבלה,
עובדת ללא תשלום, עובדת ומשתעלת [זה אמיתי!!! ככה הייתי נרדם!!!]

היא ליוותה כמה מהרגעים החזקים ביותר של הילדות שלי. לפעמים רגעי שמחה גדולים, פה ושם גם רגעי משבר ארגנטינאיים קלאסיים, רוויי דמעות, כעס, אשמה, ואחר כך סליחה, התפייסות והשלמה.

יש לי גם סוד קטן - קיבלתי ממנה נשיקה פעם, לפני 10 שנים. יש לי עדים.

כשהתבגרתי למדתי ממנה (וגם מכמה חברים אחרים ליבשת) שמוסיקה, אהבה, ומאבק לשינוי הם אוויר לנשימה, והם אחד. גם דרכה ודרך שכמותה הבנתי שתחושת גלות איננה רגש יהודי דווקא, אלא אוניברסלי ואינדיבידואלי. (למי שלא מבין ספרדית, יש תרגום לפורטוגזית).

בכל זאת - הנה כמה שורות מהשיר למתעניינים:

Todas las voces, todas
Todas las manos, todas
Toda la sangre puede
Ser canción en el viento.

¡Canta conmigo, canta
Hermano americano
Libera tu esperanza
Con un grito en la voz!

כל הקולות כולם, כל הידיים כולן,
כל הדם - יכול להפוך לשיר ברוח.

שיר איתי, אחי [הלטינו-]אמריקאי,
תן דרור לתקווה בקול צעקתך

אז למי שרוצה להתנחם, הנה פרוייקט שהוקלט בשנים האחרונות עם חברים, שנקרא Cantora.

 

 

Seguirás cantando en nuestros corazónes, cigarra tucumana.

תמונה:

אני והגור שלי הקטן, ישובים בשפת הים, בתחום הנעים שבין מים לחול: מים, בוץ, חול, וחוזר חלילה.

השמש תשקע בעוד כשעתיים, בינתיים היא בוערת לא רע בכלל.

אני עם הגב אליה, ואל הגלים, הוא עם הגב אליי. כובע בהיר לראשו, שאריות “קרם הגנה” לבנבנות על מצחו.
דגל אדום מתנוסס לו במרחק.

רגליי מערסלות אותו בתוכן, והוא -
כמעט שוכח מקיומי כאן, משחק בצדפים ובחול הנוזלי המתחמם-מתקרר בקצב משתנה.

לפתע הגב שלי חש גל חזק וגבוה, ומשדר ישירות לידיים - עכשיו אין שום החלטה בדרך - להגביה אותו מעט.

הגלים משעשעים אותו והוא מחוייך, מקשקש לעצמו.

המוצץ גם הוא משחק, אני צריך לדאוג שלא ייסחף בגלים. לקחת אותו ממנו - אין קל מזה. ודאי זה יעבור בשתיקה או במחאה סמלית בלבד.

בשביל הגור האדמוני שלי, השמש היא גם אוייב. הוא יידע את זה בבוא העת. בינתיים הוא מוגן, בצללית שאני מטיל עליו.

אני רוצה לתת לו את המרחב הזה תמיד: שירגיש, שיחווה, שיתנסה. תפקידי לעמוד שם, אם אפשר בצללים, בקרבת מקום מְסַפֶּקֶת - אך גם כזו שמכבדת ובוטחת בו ובחושיו - ולספק לו הגנה ממה שבאמת מאיים עליו, תוך שאני נותן לו להתנסות: בחושים שלו, בתפיסה שלו, ברגשות שלו, בתקשורת שלו,

וגם בכאב או בפחד שלו לפעמים,

במידה.

* * *

לא מזמן חצ’פורי למד מה זה “אף”.

לימדתי אותו ללחוץ על האף (למעוך עם 4 אצבעות), והפקתי צליל דמוי צפצפה. בגלל שהאף סגור הצליל יוצא אַפִּי מאד.

החלטתי שאנסה לעמוד בנדר הבא: תמיד, אבל תמיד, כשהוא לוחץ לי על האף, זה הצליל שייצא. (בראש דמיינתי אותנו באמצע ריב שלנו בגיל ההתבגרות שלו. בינתיים הסיטואציה המוזרה ביותר היתה של הרדמה בלילה, שיר ערש - ואז:  )
PEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEPPPPPPPPPPPPPP

שלום ילדים חמודים. היום אספר לכם סיפור לפני השינה. הסיפור מתחיל ממני, אבל ממשיך להרים רחוקים, נסיכים שנלחמים, ומשוררים שלא יכולים לספר את הסיפור הזה. אז אני במקומם.

כשאני הייתי ילד קטן, נהגתי ללכת לבקר ביריד שבוע הספר מדי שנה עם [אחד מ]הוריי, בגן הפעמון שבירושלים.

בגן הפעמון יש דרקון גדול שמתחבא בתוך גבעה קטנה, ויש רחבה גדולה - אפילו כמה - לנסוע על גלגיליות ואופניים, ולשחק כדורסל, יש פעמון אחד גדול ויפה

(תמונה: אבישי טייכר)
שירושלים קיבלה במתנה מאמריקה, והמון דשא, וגם את תאטרון הקרון, שם חבר של אבא, מאריו, היה כותב ומפיק הצגות ילדים מתוקות, עד שנפטר.

כשגדלתי והתחלתי כבר ללכת לבד ליריד המסורתי והמרגש, זה כבר היה בבנייני האומה, ואח”כ במוזיאון ישראל - פחות נחמד לילדים, אבל מקום מאד מאד תרבותי ומלא בפסלים ואנשי רוח כל ימי השנה. בשנים האחרונות, ילדים, זה מתקיים במתחם הרכבת, קרוב לתחנה הישנה והיפה שבנו הטורקים. הטורקים היו פה לפני מאה שנה בערך, אתם עוד לא נולדתם!

(צולם ע”י בטסי, צוטט מויקיפדיה)
כשגדלתי, והייתי כבר אבא, עברתי לחיפה. זו גם עיר יפה מאד, ובה יש גם ים, ויער, והר, ורוח ושמש והכל.

אבל, ילדים, כדאי שתדעו: בחיפה גרים אנשים קטנים יותר מאלה שגרים בירושלים - מה? לא, לא בגובה האמיתי שלהם, מצחיקים, אלא באישיות שלהם… כמו כל דבר בחיים, ילדים, גם כאן יש ויש: יש לא מעט חיפאים גדולים, חלקם חברים שלי, ואני אוהב אותם כמו את החברים בירושלים. אבל העיר כולה סובלת מנמיכות קומה מסויימת. תושביה פחות הולכים לסרטים ולהרצאות ולהופעות של מוסיקה טובה, הם פחות הולכים להפגנות ופחות מעורבים במה שקורה בשכונות וברחובות שלהם, והם מצביעים בבחירות דווקא למי שלא עוזר להם.

הנה דוגמא: איזו תמונה יפה עם ספר ובלון!

שמתם לב, ילדים - לשני דברים מעניינים?

1. השנה ירושלים חוזרת לגן הפעמון - איזה כיף לילדים!

2. מי יכול לומר לי מי יוצאות דופן?
נכון! חיפה ומודיעין!הם היחידות שלידן מופיעה כוכבית.

למה זה?

בגלל שעות הפתיחה? אז עוד שעתיים, פחות שעתיים, לא נורא? מי המשוגע שהולך לקנות ספרים באחת עשרה בלילה, במקום להיות במיטה שלו כמו ילד חיפאי טוב? או במקום לראות תכנית ראליטי טפשית בערוץ טפשי עוד יותר?

לא. זה לא בגלל שעות הפתיחה… אז בגלל מה זה?
זה בגלל שבחיפה ובמודיעין החליטו לחגוג את שבוע הספר בתוך קניון! קניון זה מקום גדול עם הרבה חנויות, לשם אבא ואמא לא לוקחים אתכם כדי שלא תושחת נשמתכם העדינה. יש שם רדיו חזק שכל הזמן צועק על מבצעים, הפעלות לילדים עם בעיות משמעת, והמון אור מסנוור ושלטים וצעצועים ואמא תקני לי ואבא תקנה לי. הגרנד קניון הוא במיוחד נחמד כי כמו ששמו מרמז - הוא בנוי על חשבון הר, ולכן נחפר בשבילו קניון מיוחד. תראו איזה יופי של רשת כבישים יש אליו וממנו!

הסיפור הזה הוא ארוך מדי בשביל לספר לכם אותו כאן, אז נקצר אותו: היה היו שני חברים - עמרם מצנע, וגד זאבי…ואז עמרם הלך ויונה בא. ובהתחלה גדי, שהיו לו צרות משלו והוא הלך ונהיה רזה, לא ידע איך לדבר עם יונה, הילד החדש. אז הם קצת רבו, ואח”כ השלימו. אני לא יודע מה הסוף של הסיפור, אבל לכם יש שם תפקיד - אתם תעזרו לגדי לגדול ולהשמין, כדי שהוא ויונה לא יריבו. או משהו כזה. הבנתם?
אה, וילדים - זוכרים שהבטחתי שנפגוש מספרי סיפורים ואת האנשים שכתבו את הספרים שאתם אוהבים? אז תשכחו מזה.

בעצם, הייתי אבא עוד קצת לפני שהייתי אבא, או שהפכתי לאבא בעודי ממתין להיותי אבא.

לפני שנתיים בערך היינו בספארי צלילה בסיני. זה מאד מומלץ לגוף ובעיקר לנפש. זה נראה בערך כך:

 

וכך:

 

וכך בערב:

והנה תמונה, קצת אירוטית לטעמי, של המדריך שלנו:

 

וקצת מהצלילה עצמה: (צולם במצלמת פילם תת-מימית שעלתה 40 ש”ח)

וכשחזרנו כבר היה לנו ניחוש קטן…

אני עוצר כדי להזהיר את הציבור:

הצלילה עם עובר בבטן מסכנת את האם והעובר! Don’t dive while reproducing!
(יש סיכונים שרופאים מוכנים לקחת על עצמם בגלל שהם יודעים יותר, אבל לא בצדק)

ואכן, חזרנו ורכשנו לנו בדיקה ביתית, שהראתה מעל לכל ספק שיש בוטן במקום שבו קודם לא היה דבר.

 

ההתרגשות היתה מעבר למה שאני יכול לתאר לכם כאן. היה בלבול גדול ושמחה אדירה… לא סיפרנו לאף אחד.

בספר הכנה לאבות, “אבא נולד” – אם אני זוכר נכון – לא קראתי את כולו ולא קניתי, אני מודה שרק עלעלתי בעניין בחנות הספרים – יש בו כמה עצות טובות והרבה הומור, גם אם חלקו שוביניסטי וסטריאוטיפי. העצה הטובה שאני לקחתי מהספר היא שיש בדיקה אחת במהלך ההריון שתהפוך את לילותיכם לסיוט. אצל כל אחד זו בדיקה אחרת, ויש מתי-מעט שצולחים יפה את כל בדיקות ההריון, אבל כמעט תמיד תהא אחת הבדיקות המרובות שעושים בארצנו – בעייתית או גבולית, שלא לומר גרועה ומפחידה מאד.

 

אצלנו זו היתה בדיקת האולטרה-סאונד הראשונה: “יש שק הריון, אין קוטב עוברי”, “לא נראה דופק”, תחזרו עוד שלושה שבועות. מה שהתחיל כחוויה מרגשת ומפעימה, הפך לצללים של חשש וחוסר אמון. המכונה אמורה לעבוד כמו שעון במקרים האלה, תאריך וסת אחרונה, ביוץ, שק הריון, עובר קטן, דופק. כל זה תוך 6 שבועות, ואין הבדל בין אישה לאישה! אז מה השתבש אצלנו? או שהתחלנו לספור מאוחר מדי, או שמשהו לא בסדר. “אי אפשר לבוא עוד שבוע?”, “לא”, “למה?”, “כי עוד שלושה שבועות בטוח נדע”.

 החלטנו שמה שלא יהיה – עוד שלושה שבועות יהיה לנו כלב.

 אם יש לנו ילד בדרך – הוא יוולד עם כלב בבית (כמוני – הכלבה שלנו מייבי (Maybe) תישאר איתי בזכרון לעד).

אם משהו הולך פייפן – יהיה לנו כלבלב בבית שנגדל אותו כמו ילד קטן שלנו.

לשמחתנו, בבדיקה הבאה אצל הגינקולוג האדיש, כבר ראינו דופק על מרקע שחור לבן!

המכלאה של צער בעלי חיים בעטרות נראית כמו מחנה פליטים של כלבים, על הר טרשים אופייני לאיזור זה של הרי יהודה הכבושים, אבל הלב חם והאנשים טובים. אין ספק שזה הולך טוב, קרקע שנגזלה הופכת למכלאה לחיות שהעולם שכח.

 

אהובתי בחרה אותו, קטן וסמרטוטי, רטוב ממקלחות שהוא אוהב לעשות בחודשי האביב החמימים, כלב קטן במכלאה של הכלבים הגדולים. לימים התברר כמה הבחירה היתה נכונה ומתאימה לנו – כלב בלי אגו, אוהב חיים ונותן אמון בבריות, חכם אבל לא יותר מדי, בן משפחה של ממש. אגב, את שמו הוא קיבל בגלל מראהו, ולא עקב שום שיקולים זרים. אני עדיין מקווה שזה לא מעליב אף אחד במשפחה.

 

בהתחלה היה לו קצת קשה להישאר לבד בבית

 

המשפחה המורחבת קיבלה אותו בזרועות פתוחות וחמות,והוא הפך להיות הקמיע של כל המשפחה המורחבת

לימים הוא יגדל ויפרח וייראה הרבה יותר חמוד, כמו במסיבה שעשינו לפוצ’קי (היה אמור להיות פדיון הבן, אבל יצא סתם זולה לחברים עם מוסיקה טובה על הדשא של מקס):

 

ושאר תולדותיו עוד יסופרו בספר דברי הימים.