“רפואה פנימית”. לא בכדי נקראת לפעמים לב-לבה של הרפואה כולה. כאן מרפאים מאזנים מחלות כמו אי ספיקת לב, סוכרת, אי ספיקת כליות כרונית, מחלות ריאה כרונית, מחלות אנדוקריניות שונות. לכאן באים אנשים עם כאבים לוחצים בחזה וקוצר נשימה, או כאלה אחרי התעלפות, עם או בלי חום לא מוסבר, או חולים שהם תעלומות רפואיות כגון חולה בת 70 עם ירידה לא מוסברת במשקל, צהבת חדשה, כאבי פרקים לראשונה בחיים. (House עושה מאלה האחרונים חידה בלשית של ממש. אצלנו בפנימית לוקחים תרבית שתן, יוצא חיידק, כולם מרוצים ומטפלים באנטיביוטיקה, וקובעים שזו היתה הבעיה )

אלינו מובאים אנשים בגיל צעיר (70) אחרי אירוע של שלשול דמי וחום, ולכאן גם מובאים קשישים בני 100, סיעודיים ודמנטיים מעולמות אחרים, ברמות משתנות של ערפול הכרה ודמדומים, מחוברים לצינור שמוביל שתן החוצה, צינור שמוביל אוכל פנימה, חיתול שמוחלף אחת ל-8 שעות, שפיתחו חום לא מוסבר. מאיתנו הם יקבלו תרופה משתנת שתוציא להם מים ומלחים מהגוף, וצינור לוריד שמכניס מי מלח חדשים.
נשמע כמו עולם מורכב ומפותל של מסתורין רפואי, תרופות ותופעות לוואי, עירויים בצבעים שונים, בנבכי צילומי רנטגן ואולטרה-סאונד, מכתבים רפואיים מכאן לשם, העברות חולים מונשמים, והכל מושרה בנוזלי גוף ריחניים? זה ממש כך.

אלא מה? לא מזמן קרה לי מקרה:

(המקרה קצת עמוס בפרטים רפואיים. מי שרוצה לדלג, מוזמן לקפוץ לשלוש הכוכביות הקטנות שלמטה. אני ממש לא אכעס)

כתבתי מכתב שחרור לחולה בגיל הממוצע שלנו - 83 (* - הפרטים המלאים שמורים במערכת והם שונו וטושטשו למניעת זיהוי החולה), עולה חדשה מחבר העמים, שהגיעה למחלקה הפנימית בשל כאבים בחזה וקוצר נשימה. החולה במעקב קרדיולוגי ויש לה קוצב לב קבוע בחזה, שמסנכרן את פעילות הלב שלה כשצריך.

כשהיא הגיעה, חשבו שהאק”ג שלה מראה הפרעת קצב (AFib), לא מסוכנת בד”כ בפני עצמה, אך מסכנת את החולה בקריש דם במוח. כבר בחדר מיון, היא קיבלה תרופה נגד הפרעות קצב (Flecainaide), ותרופה נגד קרישת דם (Enoxaparin + Warfarin). עד כאן בסדר, אלא שהיא בעבר קיבלה את התרופה הראשונה והפסיקה, לא ידוע למה.
כעבור יום אשפוז, הוצע לה להשתחרר לביתה, אך היא ביקשה עוד יום - קצת כואב לה, וקצת הבן שלה עסוק ואין לה איך ללכת הביתה - אז היא קיבלה עוד יום, ונקבע לה כבר תור למחר לקרדיולוג שלה, באשפוז. למחרת הוא הגיע, בדק את האק”ג ואת דו”ח הקוצב שלה, ולא ראה את הפרעת הקצב שהיה נדמה שנראתה קודם,  ולכן הציע לבטל את התרופה נוגדת הקרישה, ולהחליף לה את התרופה להפרעות קצב, לתרופה אחרת, מסוג חוסמי ביתא. מנהל המחלקה לא משתכנע מייעוץ הקרדיולוג ומבקש לתת לה את תרופה שלישית, שגם לה יש תכונות של חוסם ביתא (Propafenone), למרות שבעבר קיבלה אותה והפסיקה.
אני כותב את מכתב השחרור ומנסה להכיל את המלצות הקרדיולוג המומחה ואלה של מנהל המחלקה, ואני שואל שוב את מנהל המחלקה אם הוא רוצה לתת לאישה תרופה שקיבלה בעבר והפסיקה. הוא מתקשר לקרדיולוג שמשכנע אותו לתת לה חוסם ביתא אמיתי (Atenolol). אני חוזר לתיק של החולה, ושם לב שהיא כבר מקבלת חוסם ביתא אחר מהבית (Bisoprolol). אני פונה למנהל המחלקה, והוא אומר לי לבטל הכל ולהשאיר לה את התרופה שרשם לה רופא המשפחה מזמן…

חיוך גדול עולה על שפתיי בעודי חוזר למחשב לכתוב את מכתב השחרור. הנה נסגר מעגל שלם: תלונה -> ממצא -> טיפול -> שינוי הטיפול בגלל שינוי הממצא -> ביטול השינוי בגלל פרט בעבר החולה -> שחרור בדיוק באותו מצב שהיה לפני האירוע. גדול!!! הרפואה הפנימית במיטבה: טובי המומחים בתחומם חברו יחדיו כדי להחזיר חולה למצבו הקודם טרם האשפוז. המחלה נשארת, הסימפטום נעלם מעצמו, כולם מרגישים טוב עם עצמם, ורק החולה לא מבינה שהיא נכנסה בדלת מסתובבת…

***
ועכשיו ברצינות: האמת שכיף לי במחלקה. החולים נחמדים ומעניינים, העובדה מגוונת ואני לומד כל יום כמה דברים חדשים, שאני יודע שיעזרו לי בחיים ובקריירה, אלך לאן שאלך. אפילו התחלתי להסתובב כשאומרים “סליחה, דוקטור…”

אז בכל זאת, היו לי שלושה רעיונות איך לשפר את שהותי ולהוציא ממנה משהו יעיל ובר-קיימא:

1. לבנות תותח. נכון שלכל בית חולים יש בית חולים סיעודי שעובד איתו? אז יש. לקפלן יש את “הרצפלד” הידוע לשמצה, לחיפה יש את “פלימן”, להדסה הר הצופים בירושלים יש את “הוד אדומים”. ברגע שקשיש מתחיל לחזור לעצמו, מיד משנעים אותו חזרה למקום סיעודי שלא עולה הרבה למדינה (אשפוז בפנימית עולה ביוקר). אל תבינו אותי לא נכון - אם קשיש דמנטי הגיע עם בלבול פתאומי ולא זוכר איך קוראים לו - הוא יועבר באותו מצב ברגע שחומו יירד - אף אחד לא מחכה שיצחק’לה יחזור לדקלם את שמות נכדיו. בקיצור, זורקים אותו למקום פחות טוב. איזה דרך יותר טובה מאשר לבנות סל קליטה אלסטי ענקי, על גג הבנין של בית החולים הסיעודי, ולבנות תותח אנושי שיירה קשישים מבי”ח של טיפול אינטנסיבי לבית חולים סיעודי?

2. לכתוב ספר. ספר הרפואה הפנימית שלי. תשובה טובה לתנ”ך של הרפואה הפנימית -Harrison’s Principles of Internal Medicine - למשל, בכל פרק רלוונטי (התקף לב, למשל), במקום הסברים מדעיים מבוססי מחקר, יהיו הסברים של החולים. כך למשל, כסיבות לאוטם בשריר הלב ע”פ חולים, אני שמעתי: 2 אפרסקים שנאכלו בזה אחרי זה, שמעתי על נמנום אחה”צ מול מאוורר דולק, ועל ריב עם עובד בעבודה ביום שלפני ההתקף. שמעתי על שלשול שהתחיל בגלל יום קר אחרי יום חם. אף אחד לא טרח לבדוק את זה במחקר, אז מי אמר שזה לא נכון?

3. (לא סביר שאנשים שאינם רופאים שרדו את הקריאה עד כאן, אבל אם בכל זאת, אז כמה דיברות לחולה שנכנס לבית החולי�

א.אָנֹכִי אינני ה’ אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לכן, dude, אל תצפה שאפתור לך את כל הבעיות. באת בגלל כאבים בגב, אני בסה”כ מעלה כמה אפשרויות מסכנות חיים בתחום ההתמחות שלי, ואם הצלחתי לשלול אותן, אני אשחרר אותך הביתה למרות עצירות של שבועיים, פצע פתוח מדמם באצבע רגל שמאל, והידרדרות בראייה. (ראה הסתייגות בסעיף קטן א’ למטה)
ב. לֹא יִהְיֶה לְךָ בתי חולים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. אם עשית צילום בבית חולים אחר, אין לי אותו אצלי במחשב, ואני בדרך כלל רואה את זה כמאמץ עילאי ומיוחד להרים טלפון ולהתקשר לבית חולים אחר, לא כל שכן לרופא המשפחה שלך. התחלת במקום אחד? השתדל להמשיך שם.

ג. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם רופאיךָ שראית קודם לַשָּׁוְא. הרופא האחרון שראית תמיד הכי חכם, הקודמים תמיד הם אלה שעשו טעויות, שסבלו משיקול דעת מוטעה, שלא מבינים או מפספסים את התמונה הכוללת או את הפרטים הקטנים. זה כלל ידוע ברפואה. עד שתגיע לרופא הבא…

ד. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. והיה יום השישי קודש לכם, ולא באתם למיון, אלא בסכנת חיים. (אין “רק בדיקת דם ונלך הביתה”, זה תמיד אומר אשפוז שבת שלמה. מה יותר עצוב מלבלות באשפוז חג שלם בגלל קצת כאב בצלעות שעכשיו אי אפשר לשחרר מחשש להתקף לב, ובגלל שאין רופא בכיר עם ביצים במחלקה?)

ה. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ ואת הרופאים במשפחתך. בקיצור: יש רופא במשפחה? התקשרו אליו לפני שאתם חושבים לבוא למיון. (כן, זו הזמנה פתוחה לכל שעות היממה. התקשרו אלי̷

ו. לא תיכנס בשערי בית החולים אחרי 15:00. בשביל מה זה טוב? תקבל עבודת מתמחים במיון, במחלקה, בפענוח צילומים, אפילו בניתוחים . אני אוהב מתמחים, אבל זה עם [קצת] לחוץ, [די] לא מנוסה, ו[לפעמים] משתדל לקצר הליכים.

והנה עוד כמה שלא הופיעו בשום טקסט קדוש:

א. נודניקים חיים יותר - החולים שיושבים לבד בחושך וכואב להם בחזה אבל לא נעים להם להפריע לאחות כי הם כבר ביקשו לפני שעתיים שיעזרו להם לעבור מהכיסא למיטה - הם אלה שעלולים למות באשפוז. אלה שבמצב קל הרבה יותר, אבל יש להם בן משפחה קבוע (עורך דין אם אפשר) שמנג’ס לצוות - יקבל טיפול פי עשרה יותר אינטנסיבי. כנ”ל לגבי מתן הסברים רפואיים.

ב. מי שרוצה להשתחרר שירים אצבע, מי שרוצה להישאר בבית חולים שיגיד “אני”. אל תפחדו לומר בקול רם את מאוויכם הפרטיים. רוצים ייעוץ מומחה? בקשו זאת שוב ושוב. מרגישים שלא טופלה הבעיה שהביאה אתכם לאשפוז, התעקשו ובקשו עוד כיוון בדיקה.

ג. חפשו את הרופא הכי פחות בכיר (זה אני), ותפסו אותו לשיחה קצרה על האשפוז שלכם. יש לו הכי פחות מחוייבות ולחץ, יש לו הכי הרבה סבלנות, בדרך כלל, והוא עדיין לא מספיק זמן בתוך המערכת כך שהוא הכי קרוב לראות את התמונה דרך העיניים שלכם. הוא לא יודע הרבה, אבל הוא יכול לתת לכם כיוון מה אתם צריכים לשאול את מנהל המחלקה כשתראו אותו. כמובן שאין תחליף לאיך שרופא המשפחה שלכם ימסור לכם את המידע הרפואי, כמו ב- Family guy.

נקנח בשתי בקשות:

א. תעשו טובה, תביאו איזה מכתבונצ’יק מרופא המשפחה שלכם.

ב. חבר’ה, בחייאת, תנסו לעשות מאמץ ללמוד ככה אוצר מילים של איזה שלוש-ארבע מילים בשפה הראשונה הרשמית באיזור מגוריכם, או לפחות בשניה הרשמית.
בהמשך - על הכירורגיה

שלשום הלכה לעולמה אחת מהדמויות החשובות של ילדותי.
היא שרה לי שירי ערש גם כשלא ידעתי שזו היא.

למי שתוהה, המילים מתחילות ב-

Duerme, duerme, negrito
Que tu mama está en el campo, negrito

נומה, נומה, בני השחום
נום, כי אמך עוד בשדה…

ונגמרות ב-

Trabajando duramente, (Trabajando sí)
Trabajando y va de luto, (Trabajando sí)
Trabajando y no le pagan, (Trabajando sí)
Trabajando y va tosiendo, (Trabajando sí)

עובדת קשה, עובדת אבלה,
עובדת ללא תשלום, עובדת ומשתעלת [זה אמיתי!!! ככה הייתי נרדם!!!]

היא ליוותה כמה מהרגעים החזקים ביותר של הילדות שלי. לפעמים רגעי שמחה גדולים, פה ושם גם רגעי משבר ארגנטינאיים קלאסיים, רוויי דמעות, כעס, אשמה, ואחר כך סליחה, התפייסות והשלמה.

כשהתבגרתי למדתי ממנה (וגם מכמה חברים אחרים ליבשת) שמוסיקה, אהבה, ומאבק לשינוי הם אוויר לנשימה, והם אחד. גם דרכה ודרך שכמותה הבנתי שתחושת גלות איננה רגש יהודי דווקא, אלא אוניברסלי ואינדיבידואלי. (למי שלא מבין ספרדית, יש תרגום לפורטוגזית).

Todas las voces, todas
Todas las manos, todas
Toda la sangre puede
Ser canción en el viento.

¡Canta conmigo, canta
Hermano americano
Libera tu esperanza
Con un grito en la voz!

כל הקולות כולם, כל הידיים כולן,
כל הדם - יכול להפוך לשיר ברוח.

שיר איתי, אחי [הלטינו-]אמריקאי,
תן דרור לתקווה בקול צעקתך

אז למי שרוצה להתנחם, הנה פרוייקט שהוקלט בשנים האחרונות עם חברים, שנקרא Cantora.

Seguirás cantando en nuestros corazónes, cigarra tucumana.

היום קיבלתי מתנה. אהובתי בנתה לי את זה*:

העניין הוא כזה, שביום ראשון הקרוב, ה- 2 באוגוסט 2009, שנת הפאנדמיה הגדולה של השפעת, אני מתחיל את הסטאז’.

נשמע כמו עוד שלב? ובכן, לא ולא.

יקיריי, זהו היום הראשון שישלמו לי עבור עבודת רופא. אמנם מתלמד, אמנם ללא עבודת-גמר, אבל מתחילת השבוע הבא יקראו לי ד”ר ולא מתוך ידידות או חיבה או צחקוק. מוזר…

זהו צעד משמעותי בקריירה הרפואית שלי, ואני מאחל לעצמי שלא אשכח מאין באתי, שאהיה לראש ולא לזנב, ושבהירות באשר לבחירת עתידי המקצועי תבוא אליי במהלך שנה זו.

לטובת הקוראים הרפואיים והפארא-רפואיים, ואולי לא רק: קראתי והתרגשתי לקרוא את טורו האחרון של אסי סיקורל, רופא כפרי אמיתי אחריו אני עוקב כבר שנתיים לפחות. לי זה הזכיר איך התחלתי את המסע הזה, ונתן לי עוד חומר למחשבה.

* דרך אגב, למי שתהה – זה לא אינקובטור, זהו סימולטור לניתוח לפרוסקופי.

איש יקר וקרוב ששמו גם כן מתחיל ב- א’ שלח לי אתמול מייל וסיבך אותי.

במייל מופיעות 17 נקודות הקשורות בהצדקת ישיבת עם ישראל בארץ ישראל (8 מתוכן), או לחילופין, כמובן, שלילת זכות ישיבת העם הפלסטיני (7 נקודות). 2 נקודות נוספות עוסקות בחד-צדדיותו של האו”ם.

כמובן שלא יכולתי לתת למייל הזה לעבור תחת ידי ללא תגובה. במשך כשעה ישבתי וחשבתי על כל נקודה ונקודה, חשבתי על אלה שחסרות שם, וחשבתי על מהות הנקודות כמכלול. תגובה ראויה נשלחה כמובן מתוך כבוד רב ותוך התייחסות מעמיקה.

חלק מהסעיפים לקו באי-דיוקים (כמו למשל שהעיר ירושלים נוסדה ע”י דוד המלך), חלק היה חד-צדדי והובא מתוך פרספקטיבה צרה מדי לטעמי, וחלק אחר היה נכון.

מעל לכל הסעיפים היתה תכתובת שהעידה על הידיים הרבות שהמייל עבר תחתיהן - משהו בסגנון “Fw:fwd: Fw: העברה: Fw: מידע רלוונטי”
או משהו כזה, עם הרבה מאד כתובות מייל אליהן הוא נשלח.

* * *
זה זמן טוב לעשות עצירת ביניים ולתת כמה כללים להעברת מייל שרשרת:

א. בדקו אם המייל אמיתי וראוי לשליחה. ככל שהמייל יותר קורע לב (יתומה בת 8 נמצאה אחרי הצונאמי, יש לה צהבת, היא לא מדברת אף שפה, ההורים המאמצים שלה לא יודעים איפה היא) יותר מפחיד (אזהרה: וירוס מחשב חדש וקטלני יאכל לכם את הפופיק), יותר מרגיז (ממשלת בריטניה החליטה להוציא מתכנית הלימודים את לימוד השואה כדי לא להכעיס את המוסלמים), כך גדלים הסיכויים שהוא מייל שלא ראוי להעברה. חנן כהן פתח אתר מיוחד בשביל זה, והוא מקדיש שעות אדירות לכך.
ב. שלחו את המייל לאנשים תחת Bcc, ולא To או Cc, כי אז הבאים אחריכם לא יוכלו “לגנוב” את כתובות כל חבריכם - זו שיטה ידועה במסחר של דואר זבל. אם אתם מתפלאים למה יש לכם הרבה זבל בדואל, זו אחת הסיבות.
ג. מחקו את כל הכתובות המופיעות מהשליחות הקודמות של המייל
ד. בדקו שוב שהמייל ראוי לשליחה, ושלחו בחן למי שאתם חושבים שיכול ליהנות/ להפיק מדבר החכמה.
* * *

חזרנו לנושא הקודם. בדיוק לפני כמה ימים ראיתי בסטטוס של מישהי שאני מכיר הפניה לתגובה של בחורה יהודיה שמגיבה לבחורה ערביה, שהגיבה לידיעה כלשהיא ב- ynet. התבלבלתם? גם אני. אני ממליץ לא להיכנס, אבל למי שבכ”ז רוצה, הנה הקישור. למי שלא, אני יכול להוסיף שכותרת התגובה היתה
“צריך לשנן את התשובה החכמה של דרורה, ולהפיץ אותה לכולם בכל דרך!!!!!!”
ובתגובה נגללו טיעונים מכאן ומשם על חוסר הלגיטימיות של העם הפלסטיני לשבת באדמת ארץ ישראל השלמה. שוב, חלקם נכונים, חלקם לא.

ואז חשבתי לי רגע אחד: מה קורה פה?

ביבי רוצה הכרה פלסטינית במדינה יהודית, ליברמן רצה הצהרת נאמנות מכל אזרח ישראלי, ושאסור יהיה להיות לא שמח ביום העצמאות, זבולון אורלב רוצה שכל מי שמתבטא נגד “מדינה יהודית ודמוקרטית” ילך לכלא, והציבור מצטרף למקהלה: המייל שקיבלתי מפה, הטוקבק שפורסם משם - לכולם חשוב להגן על הנרטיב שלנו.

אז מה חדש בעצם? למה דווקא עכשיו כל הבלגאן הזה.
לפי דעתי, יש סדק בחומה.

הציונות על כל זרמיה מתחילה להבין שדרכה עוברת כיום במשבר אידאולוגי חמור, כי שתי ברירות מונחות לפתחה כרגע:

א. אפרטהייד (ויש שיאמרו, ובמידה של צדק, שבחלקו הוא כבר כאן), או מדינה יהודית לא דמוקרטית.

ב. מדינה דמוקרטית בה היהודים הם מיעוט. מפחיד, כן? אגב, האם מי שתומך בחלופה זו אינו ציוני? מי שמתעניין מה יש לאחד העם, למרטין בובר, וליוסף שפרינצק להגיד בנושא (רמז: הם דווקא לא פוחדים) - היכנסו לבלוג האמיץ והמושקע של אייל ניב.

כשיש סדק בחומה קורים דברים חיוביים: אנשים בוחנים מחדש את מה שהם חושבים, שאלות שהיו לא לגיטימיות הופכות למרכזיות, סדר היום הפוליטי והאידאולוגי מרוויח בחינה מחדש, העם עונה בבחירות על שאלות חדשות.

אבל קורים דברים שליליים גם כן: הכוחות השמרניים נכנסים לקרב מגננה, מתמקמים בתעלות ובשוחות, ומתחילים לירות לעבר כל מי שזז. מפלס האלימות הפנימי והחיצוני עולה וגואה, כי עצבים עירומים נחשפים ומגורים, וזה שורף וצורב. הדמוקרטיה נעשית לא מובנת מאליה.
* * *

אוף, זה ארוך. איזה מזל שקיבלתי את המייל ששלח אותי לכאן: גם יפה גם מרגש, וגם קליל.

* * *

לעצם העניין, הגבתי לשתי ה”התקפות הסייברנטיות” כך: הפרטים נכונים או שאינם נכונים. בעיניי, השאלה היא לא למי יש יותר (גדול, או) זכות על הארץ, אלא איך ומתי נתחיל לבנות חיים משותפים, וניקח אחריות לפחות על החלק שלנו, כמשתתף החזק מבין השניים.

אני רוצה לראות את הפיצ’קולין שלי הקטן ואת אחיו ואחיותיו שיבואו בעזרת השמש, גדלים במדינה שמחפשת עתיד טוב יותר לילדיה, ולא אומרת “ככה זה”, “אין פרטנר/אין פתרון לסכסוך”, “נגזר עלינו לחיות על החרב”, “ערבים זה ערבים”, ועוד כל מיני אמרות שפר כאלה שמשמעותן היא שאנחנו יהודים ולכן נסבול באשר נהיה, או אולי משמעותן שאין לנו האומץ לשנות את המציאות - סוג של No we can’t.
בקרוב נמשיך לדבר כאן על הציונות. כי בנפשנו היא.

אני אוהב את השיר הזה:

כְּתֹנֶת פַּסִּים / לאה גולדברג

בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת אָנוּ, אַל-נָא תַּשְׁלֶה
נַפְשְׁךָ, שֶׁאַתָּה מְפֻכָּח וּמַחְמִּיר.
הָאָבִיב הָאַכְזָר עַד גרוׂנך יַעֲלֶה
וְיִשְׁטֹף חֲזוֹנְךָ וְיָמִיר.

וְתָקִיץ וְתִרְאֶה הַחֲלוֹם שֶנִּקְטַל,
וְמִפְלַט תְּבַקֵּשׁ בְּצִנָּה וּדְמָמָה.
אַךְ הַבֹּקֶר יַכֶּךָ בְּאוֹר וּבְטַל
וְיִתְלֶה בֵּין רִיסֶיךָ דִּמְעָה.

עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים
עֵת יִגַּע בְּלִיבּוֹ שֶׁל עוֹלַם מְאֻבָּן -
כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כֻּתֹנֶת פַּסִּים,
יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קֹרְבָּן.

היזכרו בשיר הזה בפעם הבאה שמישהו מנסה לומר לכם שהוא “התפכח” (בין השאר מוקדש לקורא ארי שביט…).

אני לא אוהב את המונח הזה, “התפכחות”, בהקשר פוליטי/רעיוני, כי הוא מותיר את האדם שעומד מולך ללא מענה:

“רחמנות עליך, אחי היושב בחושך, אשר טחו עיניו מראות את המציאות נכוחה. מי יתן וייפתחו עיניך” (וזה יקרה עכשיו או אחר כך! אל חשש!) מוסיף ומדגיש, “ותזכה לראות מן הברכה שנחה עלי, תודה לאל יִשְתַּבָּחשְמּוֹ - ראיית עולמי הצלולה, שכלי המחודד כאיזמל המנתחים הזה, חוש הריח שעומד להגן עלי יומם וליל מפני תמימות כגון זו שלך”.

לאה גולברג עושה ממך קציצות, אח שלי.

* * *

קצת פרסום חינם

אחרי שקיטרתי לכם לא פעם על שבוע הספר, ואפילו לא הצלחתי להגיע לירושלים או לתל אביב ליריד ספרים אמיתי ומרגש,

אני עכשיו רוצה להגיד לכם איזה חוויה נהדרת היתה לי אצל איתמר.

איתמר לוי הוא שרוט אמיתי של ספרים, ואין הרבה דברים יותר חיוביים מזה שאני יכול להגיד על מישהו כמחמאה. הוא הפך את אהבתו לספרים למקצוע, תחביב, התנדבות, ועסק עצמאי.

אני זוכר כמה פעמים ששמעתי את הפינה שלו בתכנית של ירון אנוש, ותמיד הייתי נפעם מהידע העצום שהוא מחזיק על ספרים ישראליים ובכלל - כמו קסם זה היה!

היה מתקשר אדם ושואל את איתמר אם יצא לו להיתקל בספר ילדים שיצא בתרגום מצ’כית לפני 60 שנה. האיש לא זוכר שם מחבר, או את שם הספר, רק במעורפל את העלילה, ואיתמר שולה - בשידור חי - מנבכי זכרונו האדיר איך נראית העטיפה, ואז את שם הספר ומבטיח לחפש ובדרך כלל גם מוצא. הודיני של עולם הביבליוגרפיה!

מכל מקום, הקפצתי את אחותי לזכרון יעקב, במקרה, והצצתי בחנות שלו, להפתעתי ראיתי שלט “כל ספר בחנות בעשרה שקלים”. בהתחלה נלחצתי, כי חשבתי שאולי הוא במכירת חיסול, אבל התקשרתי אחרי שבוע והמבצע עדיין בתוקף, והמלאי מתחדש כל כמה זמן. נסעתי במיוחד - הנה עוד יתרון שעברתי לחיפה!

יצאתי עם 2 ספרי ילדים (”עיזה פזיזה” של לוין קיפניס , “בואו עננים” של לאה גולדברג), ו- 9 ספרי קריאה למבוגרים, ביניהם כרך עב כרס של כל כתבי מנדל מוכר ספרים, “ספר החג והמועד” שהיה פעם בכל בית של חילונים שרוצים להתחבר ולדעת, פעמיים עמוס עוז, 1 יורם קניוק, 2 קוטג’ ועוד…

המבצע עדיין בתוקף, מי שיכול לעבור שם בזכרון - מצפה לו חוויה נפלאה. אני מקווה שאיתמר יישאר שם עוד שנים רבות וימכור ספרים שאנשים שכחו. מי שמעוניין, יש לו מעין בולטין אלקטרוני חמוד ומעניין - להרשמה לחצו כאן.

תמונה:

אני והגור שלי הקטן, ישובים בשפת הים, בתחום הנעים שבין מים לחול: מים, בוץ, חול, וחוזר חלילה.

השמש תשקע בעוד כשעתיים, בינתיים היא בוערת לא רע בכלל.

אני עם הגב אליה, ואל הגלים, הוא עם הגב אליי. כובע בהיר לראשו, שאריות “קרם הגנה” לבנבנות על מצחו.
דגל אדום מתנוסס לו במרחק.

רגליי מערסלות אותו בתוכן, והוא -
כמעט שוכח מקיומי כאן, משחק בצדפים ובחול הנוזלי המתחמם-מתקרר בקצב משתנה.

לפתע הגב שלי חש גל חזק וגבוה, ומשדר ישירות לידיים - עכשיו אין שום החלטה בדרך - להגביה אותו מעט.

הגלים משעשעים אותו והוא מחוייך, מקשקש לעצמו.

המוצץ גם הוא משחק, אני צריך לדאוג שלא ייסחף בגלים. לקחת אותו ממנו - אין קל מזה. ודאי זה יעבור בשתיקה או במחאה סמלית בלבד.

בשביל הגור האדמוני שלי, השמש היא גם אוייב. הוא יידע את זה בבוא העת. בינתיים הוא מוגן, בצללית שאני מטיל עליו.

אני רוצה לתת לו את המרחב הזה תמיד: שירגיש, שיחווה, שיתנסה. תפקידי לעמוד שם, אם אפשר בצללים, בקרבת מקום מְסַפֶּקֶת - אך גם כזו שמכבדת ובוטחת בו ובחושיו - ולספק לו הגנה ממה שבאמת מאיים עליו, תוך שאני נותן לו להתנסות: בחושים שלו, בתפיסה שלו, ברגשות שלו, בתקשורת שלו,

וגם בכאב או בפחד שלו לפעמים,

במידה.

* * *

לא מזמן חצ’פורי למד מה זה “אף”.

לימדתי אותו ללחוץ על האף (למעוך עם 4 אצבעות), והפקתי צליל דמוי צפצפה. בגלל שהאף סגור הצליל יוצא אַפִּי מאד.

החלטתי שאנסה לעמוד בנדר הבא: תמיד, אבל תמיד, כשהוא לוחץ לי על האף, זה הצליל שייצא. (בראש דמיינתי אותנו באמצע ריב שלנו בגיל ההתבגרות שלו. בינתיים הסיטואציה המוזרה ביותר היתה של הרדמה בלילה, שיר ערש - ואז:  )
PEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEPPPPPPPPPPPPPP

שלום ילדים,

זוכרים שסיפרתי לכם על גדי ויונה ושבוע הספר בחיפה?

אז הנה עדכון:

א. הייתי בגרנד קניון (אל תדאגו לא קניתי שום דבר, נשמתי לא הושחתה) - ויריד הספרים שם הזכיר קצת את שבוע הספר העברי אם אתם יכולים לדמיין אותו היום בטהראן, או אולי - על הירח! (האמת שהוא היה יותר דומה לשבוע הספר העברי ברהט או לחילופין באתר הקרוואנים הקרוב למקום מגוריכם) סה”כ היו שם פחות מ -20 דוכנים, פחות מ- 20 קונים, מלאי קמצני של ספרים - זה לא כל כך נעים לראות גרנד עלוב.
עצוב עצוב לי, ילדים חמודים שלי. אני מתגעגע לירושלים…
ב. אני רוצה לספר לכם ילדים, שטוב מאד שכבר בחרתי להיות רופא כשאהיה גדול, כי חוקר פרטי, או עיתונאי חוקר - אני לא יכול להיות. סיפרתי שגד זאבי חבר של עמרם מצנע, אבל את הדבר הכי חשוב לא סיפרתי לכם כי לא ידעתי איפה לחפש!

ישראל סביון הוא איש יקר מאד, וגם נראה כמו איש נחמד מסיפורי ילדים מאויירים

הוא מ”מ וסגן ראש העיר, והוא ראש סיעת העבודה במועצת העיר, שותפה בכירה בקואליציה של יונה יהב, ראש העיר. נחשו מה הוא עוד? נכון! מנכ”ל הגרנד קניון! אתם ידעתם ואני לא. אתם תוכלו להיות מה שתרצו כשתהיו גדולים.

ילדים, תנסו לשמור את זה בסוד, כי אם מישהו יידע, אולי הוא יחליט לפנות לתנועה לאיכות השלטון. בסדר? בינתיים רק אתם ואני יודעים, אה- וגם מי שקורא את הבלוג הנחמד הזה.

אה, וגם עו”ד יואב צח.

חשבתי לעלות לשידור ברדיו חיפה, ולהגיד את הדברים האלה. אויש, שכחתי, טיפשון שכמוני. רדיו חיפה משדר מהגרנד קניון…

ואני מבטיח לכם ילדים, שאם אני אהיה ראש העיר הזאת פעם - אני אדאג שיפנו כמה ספינות מהנמל, יעשו איזור גדול ומוצל ליד המים, כמו פסטיבל הג’אז באילת, ויהיה יריד ספרים גדול עם המון מקום, עם סופרים צעירים שחותמים על ספרים, עם מוסיקאים צעירים שמופיעים, הפעלות תאטרון וסיפורים לילדים, ועוד המון הפתעות! תזכירו לי שאמרתי את זה, טוב?

שלום ילדים חמודים. היום אספר לכם סיפור לפני השינה. הסיפור מתחיל ממני, אבל ממשיך להרים רחוקים, נסיכים שנלחמים, ומשוררים שלא יכולים לספר את הסיפור הזה. אז אני במקומם.

כשאני הייתי ילד קטן, נהגתי ללכת לבקר ביריד שבוע הספר מדי שנה עם [אחד מ]הוריי, בגן הפעמון שבירושלים.

בגן הפעמון יש דרקון גדול שמתחבא בתוך גבעה קטנה, ויש רחבה גדולה - אפילו כמה - לנסוע על גלגיליות ואופניים, ולשחק כדורסל, יש פעמון אחד גדול ויפה

(תמונה: אבישי טייכר)
שירושלים קיבלה במתנה מאמריקה, והמון דשא, וגם את תאטרון הקרון, שם חבר של אבא, מאריו, היה כותב ומפיק הצגות ילדים מתוקות, עד שנפטר.

כשגדלתי והתחלתי כבר ללכת לבד ליריד המסורתי והמרגש, זה כבר היה בבנייני האומה, ואח”כ במוזיאון ישראל - פחות נחמד לילדים, אבל מקום מאד מאד תרבותי ומלא בפסלים ואנשי רוח כל ימי השנה. בשנים האחרונות, ילדים, זה מתקיים במתחם הרכבת, קרוב לתחנה הישנה והיפה שבנו הטורקים. הטורקים היו פה לפני מאה שנה בערך, אתם עוד לא נולדתם!

(צולם ע”י בטסי, צוטט מויקיפדיה)
כשגדלתי, והייתי כבר אבא, עברתי לחיפה. זו גם עיר יפה מאד, ובה יש גם ים, ויער, והר, ורוח ושמש והכל.

אבל, ילדים, כדאי שתדעו: בחיפה גרים אנשים קטנים יותר מאלה שגרים בירושלים - מה? לא, לא בגובה האמיתי שלהם, מצחיקים, אלא באישיות שלהם… כמו כל דבר בחיים, ילדים, גם כאן יש ויש: יש לא מעט חיפאים גדולים, חלקם חברים שלי, ואני אוהב אותם כמו את החברים בירושלים. אבל העיר כולה סובלת מנמיכות קומה מסויימת. תושביה פחות הולכים לסרטים ולהרצאות ולהופעות של מוסיקה טובה, הם פחות הולכים להפגנות ופחות מעורבים במה שקורה בשכונות וברחובות שלהם, והם מצביעים בבחירות דווקא למי שלא עוזר להם.

הנה דוגמא: איזו תמונה יפה עם ספר ובלון!

שמתם לב, ילדים - לשני דברים מעניינים?

1. השנה ירושלים חוזרת לגן הפעמון - איזה כיף לילדים!

2. מי יכול לומר לי מי יוצאות דופן?
נכון! חיפה ומודיעין!הם היחידות שלידן מופיעה כוכבית.

למה זה?

בגלל שעות הפתיחה? אז עוד שעתיים, פחות שעתיים, לא נורא? מי המשוגע שהולך לקנות ספרים באחת עשרה בלילה, במקום להיות במיטה שלו כמו ילד חיפאי טוב? או במקום לראות תכנית ראליטי טפשית בערוץ טפשי עוד יותר?

לא. זה לא בגלל שעות הפתיחה… אז בגלל מה זה?
זה בגלל שבחיפה ובמודיעין החליטו לחגוג את שבוע הספר בתוך קניון! קניון זה מקום גדול עם הרבה חנויות, לשם אבא ואמא לא לוקחים אתכם כדי שלא תושחת נשמתכם העדינה. יש שם רדיו חזק שכל הזמן צועק על מבצעים, הפעלות לילדים עם בעיות משמעת, והמון אור מסנוור ושלטים וצעצועים ואמא תקני לי ואבא תקנה לי. הגרנד קניון הוא במיוחד נחמד כי כמו ששמו מרמז - הוא בנוי על חשבון הר, ולכן נחפר בשבילו קניון מיוחד. תראו איזה יופי של רשת כבישים יש אליו וממנו!

הסיפור הזה הוא ארוך מדי בשביל לספר לכם אותו כאן, אז נקצר אותו: היה היו שני חברים - עמרם מצנע, וגד זאבי…ואז עמרם הלך ויונה בא. ובהתחלה גדי, שהיו לו צרות משלו והוא הלך ונהיה רזה, לא ידע איך לדבר עם יונה, הילד החדש. אז הם קצת רבו, ואח”כ השלימו. אני לא יודע מה הסוף של הסיפור, אבל לכם יש שם תפקיד - אתם תעזרו לגדי לגדול ולהשמין, כדי שהוא ויונה לא יריבו. או משהו כזה. הבנתם?
אה, וילדים - זוכרים שהבטחתי שנפגוש מספרי סיפורים ואת האנשים שכתבו את הספרים שאתם אוהבים? אז תשכחו מזה.

היום נסעתי להיפרד מהעבודה שלי בליפתא אחרי שלוש שנים טובות שם, עליהן עוד יסופר. בנסיעה מחיפה לירושלים, אחת מני עשרות בחצי השנה האחרונה, שלא כהרגלי נסעתי באוטובוס ישיר חיפה-ירושלים.

 אני אוהב את אווירת הנסיעה ברכבת – מעין התרגשות של חו“ל, תחושה דמויית אירופה הקלאסית.

אמנם הרכבות של רכבת ישראל לוקות בחסרים רבים, אבל אלה מתגמדים לעומת הצפיפות והאי-נעימות הכרוכים בשירות של אגד – מתורים ארוכים לבדיקות בטחוניות, דרך יציאות אוטובוסים לפני הזמן (קרה לי, מרגיז!), וכלה במבצעים שאינם מפורסמים, ועוד ועוד. מונופול או לא?

בדרך חזרה פספסתי את האוטובוס באשמת הצצה בדוכני הספרים (2 ספרים בשקל, מבצעים הנושאים שם מעין-זה עלולים להוציא גם אדם סבלן כמוני משלוותו) וקניית קפה. שייסע. עליתי על קו 480 לרכבת ארלוזורוב, שם קרה לי מקרה מעניין:

הייתי בין עשרת הנוסעים האחרונים שעלו על האוטובוס, שלמרות שעת השיא לא התמלא עד תומו – נשארו מספר מושבים פנויים, ליד אנשים. בכל זאת, חוק האוטובוס (ע”ש הונד)…

בעודי עולה במדרגות אל תוך המכונה הגדולה המברכת אותי בברכת “ברוך הבא“, עיני נחה על זוג גברים חרדים בשנות החמישים-שישים לחייהם, המשוטטים באי-נוחות באוטובוס אנה ואנה, בחפשם מקום להעביר בו את הנסיעה בישיבה. עליתי ושילמתי כמקובל, והנה זה פלא – הזוג (אני מוכרח להפסיק לקרוא להם כך!) מבקש מהנהג לרדת בדלת האחורית, במה שנראה כמו השלמה על שתים-עשרה הדקות שיאבדו להם בשל כך.

החלפתי איתם מבט, איתו ואז איתו, ואז הבנתי, את מה שכנראה שאר דיירי האוטובוס הזמניים לא הבינו: המקומות שמצאו באוטובוס לא היו לרוחם. רבים מהם היו ליד אישה, ובמבט מרופרף ספרתי רק מושב אחד פנוי ליד גבר.

אני איש שמאל, מי שהגיע עד כאן הבין את זה. פלורליזם והזדהות עם החלש משתייכים באופן גס להשקפת עולם שמאלית בעיקרה, ולכן מבלי לחשוב - מיד פניתי לאישה הקרובה, וביקשתי ממנה בנימוס - אולי תסכים לעבור לשבת במקום אחר כי אין מקום ישיבה לשני החברים לובשי השחורות. היא מצידה, בנימוס מופלא, ענתה בשלילה – “הם יכולים לשבת לא אחד ליד השני“. מיותר לציין שהיא עטתה משקפי שמש ואזניה באוזן אחת?

 נכון. עכשיו הסתכלתי וראיתי שיש עוד מקום ליד גבר, כלומר הם יכלו לשבת לא זה לצד זה. אבל מישהי כבר הציעה את עצמה לצורך העניין, ההחלפה בוצעה והעניין סודר.

 יאללה – למטבח! שאלות:

 אז למה הם רצו לרדת?

• תשובה אפשרית: יצא פסק הלכה חדש, שאסור לגבר לשבת גם ליד גבר חילוני אחר, כי אולי זו אישה שעברה ניתוח לשינוי מין. אולי היא לסבית בנידה?
• או חוק אחר: אם יושבים באוטובוס, ולא קוראים תהילים, אז זה רק בתנאי שיושבים בחברותא ומדברים על ענייני דקודשא
• או: הם רצו לרדת ולחכות לחבר שלישי שלהם, ונשארו על האוטובוס רק כדי לא להלבין את פניי ואת פני האישה שהציעה להם לשבת
• או: סתם רצו לשבת ביחד ולקשקש. אולי לא נפגשו מזמן כי אחד היה במילואים? במחנה שלום בברלין? בבית הספר לקוסמים חרדים? סדנת קומיקס לתלמוד בבלי?

 לסיכום, אני לא ממש מכיר את עולמם של החרדים. אבל אבא שלי מכיר – אבא, יש לך רעיון?

 * * *

מכל מקום, אני מבין אותם. ספסל לעצמך ולשכמותך זה ממש נחמד ושקט. אדם יושב לבד בספסלו ונוסע מוגן מהעולם. ישב ליד אדם זר - הרי מוגזם יהיה זה לחטט באף, להקליד דברים אישיים במקלדת המחשב (פוסט (תרגום לעברית?) זה הוא ראיה שלא כך היא), אי אפשר להתחבק עם זר, ובוודאי שלא להיניק תינוק.

(זו התמונה שמופיעה לי על המרקע של המכשיר הנייד כשאהובתי מתקשרת – מניקה את בני, חצ‘פורי, באוטובוס היורד לאילת).

ועל הרקע הזה עולה בידי גם לגייס את הסובלנות הדרושה לי בכדי להבין את האישה שסירבה להתחלף במקומות: לא בקלות מוותר אדם על שעה תמימה שבה הוא יושב פרוש מן העולם, ועובר לשבת ליד חברו הלא מוכר. לא בקלות כלל. ומאותו טעם בדיוק אנשים אין אדם מבקש מחברו (יותר נכון מלא-חברו) שיואיל לעבור לשבת בספסל הנגדי. עצם הפנייה היא חדירה למרחב, קל וחומר הבקשה לוותר על ההטבה המיוחלת, ובוודאי לא נעימה המחשבה על סירוב לבקשה, הרי זה מצב של אי נעימות גדולה…

 המשל על קבלת האחר מול מצוקתו הלא מובנת, על שנאת זרים מול אהבה קירבה והנקה, ועל היחשפות מול הסתגרות מהעולם – חסר כאן. השלימו אותו בעצמכם

(more̷

בעצם, הייתי אבא עוד קצת לפני שהייתי אבא, או שהפכתי לאבא בעודי ממתין להיותי אבא.

לפני שנתיים בערך היינו בספארי צלילה בסיני. זה מאד מומלץ לגוף ובעיקר לנפש. זה נראה בערך כך:

וכך:

וכך בערב:

והנה תמונה, קצת אירוטית לטעמי, של המדריך שלנו:

וקצת מהצלילה עצמה: (צולם במצלמת פילם תת-מימית שעלתה 40 ש”ח)

וכשחזרנו כבר היה לנו ניחוש קטן…

אני עוצר כדי להזהיר את הציבור:

הצלילה עם עובר בבטן מסכנת את האם והעובר! Don’t dive while reproducing!
(יש סיכונים שרופאים מוכנים לקחת על עצמם בגלל שהם יודעים יותר, אבל לא בצדק)

ואכן, חזרנו ורכשנו לנו בדיקה ביתית, שהראתה מעל לכל ספק שיש בוטן במקום שבו קודם לא היה דבר.

ההתרגשות היתה מעבר למה שאני יכול לתאר לכם כאן. היה בלבול גדול ושמחה אדירה… לא סיפרנו לאף אחד.

בספר הכנה לאבות, “אבא נולד” – אם אני זוכר נכון – לא קראתי את כולו ולא קניתי, אני מודה שרק עלעלתי בעניין בחנות הספרים – יש בו כמה עצות טובות והרבה הומור, גם אם חלקו שוביניסטי וסטריאוטיפי. העצה הטובה שאני לקחתי מהספר היא שיש בדיקה אחת במהלך ההריון שתהפוך את לילותיכם לסיוט. אצל כל אחד זו בדיקה אחרת, ויש מתי-מעט שצולחים יפה את כל בדיקות ההריון, אבל כמעט תמיד תהא אחת הבדיקות המרובות שעושים בארצנו – בעייתית או גבולית, שלא לומר גרועה ומפחידה מאד.

אצלנו זו היתה בדיקת האולטרה-סאונד הראשונה: “יש שק הריון, אין קוטב עוברי”, “לא נראה דופק”, תחזרו עוד שלושה שבועות. מה שהתחיל כחוויה מרגשת ומפעימה, הפך לצללים של חשש וחוסר אמון. המכונה אמורה לעבוד כמו שעון במקרים האלה, תאריך וסת אחרונה, ביוץ, שק הריון, עובר קטן, דופק. כל זה תוך 6 שבועות, ואין הבדל בין אישה לאישה! אז מה השתבש אצלנו? או שהתחלנו לספור מאוחר מדי, או שמשהו לא בסדר. “אי אפשר לבוא עוד שבוע?”, “לא”, “למה?”, “כי עוד שלושה שבועות בטוח נדע”.

 החלטנו שמה שלא יהיה – עוד שלושה שבועות יהיה לנו כלב.

 אם יש לנו ילד בדרך – הוא יוולד עם כלב בבית (כמוני – הכלבה שלנו מייבי (Maybe) תישאר איתי בזכרון לעד).

אם משהו הולך פייפן – יהיה לנו כלבלב בבית שנגדל אותו כמו ילד קטן שלנו.

לשמחתנו, בבדיקה הבאה אצל הגינקולוג האדיש, כבר ראינו דופק על מרקע שחור לבן!

המכלאה של צער בעלי חיים בעטרות נראית כמו מחנה פליטים של כלבים, על הר טרשים אופייני לאיזור זה של הרי יהודה הכבושים, אבל הלב חם והאנשים טובים. אין ספק שזה הולך טוב, קרקע שנגזלה הופכת למכלאה לחיות שהעולם שכח.

אהובתי בחרה אותו, קטן וסמרטוטי, רטוב ממקלחות שהוא אוהב לעשות בחודשי האביב החמימים, כלב קטן במכלאה של הכלבים הגדולים. לימים התברר כמה הבחירה היתה נכונה ומתאימה לנו – כלב בלי אגו, אוהב חיים ונותן אמון בבריות, חכם אבל לא יותר מדי, בן משפחה של ממש. אגב, את שמו הוא קיבל בגלל מראהו, ולא עקב שום שיקולים זרים. אני עדיין מקווה שזה לא מעליב אף אחד במשפחה.

בהתחלה היה לו קצת קשה להישאר לבד בבית

המשפחה המורחבת קיבלה אותו בזרועות פתוחות וחמות,והוא הפך להיות הקמיע של כל המשפחה המורחבת

לימים הוא יגדל ויפרח וייראה הרבה יותר חמוד, כמו במסיבה שעשינו לפוצ’קי (היה אמור להיות פדיון הבן, אבל יצא סתם זולה לחברים עם מוסיקה טובה על הדשא של מקס):

ושאר תולדותיו עוד יסופרו בספר דברי הימים.